המאבק היומיומי (להיות שוטר)

הסיוט מתחיל כשאני מתעורר

כל בוקר זהה, לא משנה הלך הרוח שאתחייב אליו… לא משנה הסטטיסטיקה אני מכריח את עצמי להאמין… לא משנה כמה לב הכנסתי לתפילותיי בלילה… כל בוקר הוא אותו.

אני מתעורר כל בוקר בערך 5 דקות לפני שהאזעקה שלי עוברת. אני אפילו לא יודע למה אני בכלל מגדיר את זה יותר. אני מתיישב ומעריך את כל מה שכואב. הרגליים כואבות, המפרקים שלי מתפצפצים, הגב נוקשה… אני לא רוצה להתכונן לעבודה, אבל אני יודע שאני חייב. הבגדים התחתונים שלי מקופלים בקפידה ליד המיטה שלי, נערמים לפי הסדר שאשים אותם. ככה זה שנים. גרביים, תחתונים, תחת חולצה, התאמה יבשה. אני מתקרב לחדר המנוחה, נמתח כדי לשדל את גופי להתעורר. אני מצחצח שיניים ושוטף את הפנים. המים קרים. תמיד קר. אני שונא את זה, אבל זה מזעזע אותי מספיק כדי לזוז. אני מסתכל במראה אל עצמי, והמציאות הקשה של התהליך הזה שוקעת באותה מידה כמו אתמול. האם היום זה היום? לא זה לא. זה לא יכול להיות. היו אמיתיים עם עצמכם:בלי מחשבות מדוללות. זה המקצוע שבחרת. לקבל זאת. להתכונן. אין זמן לשטויות. השיחה עם עצמי מתרחשת כשאני בוהה בפניי במראה.

רגע קצר של ביטחון עצמי כשאני מתחיל ללבוש את המדים. אני בודק את עצמי שוב במראה ומוודא שרצועות הוולקרו על האפוד שלי ישרות. אף אחד אף פעם לא יראה אותם, אבל אני יודע איך הם נראים, אז אני מכוון אותם. החולצה נדלקת, מכווצת ומכופתרת. זה נראה טוב. אני מכוון את העטים בכיס החזה שלי - חייבים להיות שניים. תמיד שני עטים. אני מוך מגלגל את עצמי, מתחיל בצווארון ועובד למטה עד שאגיע לתחתית התפרים. אני מוכן, נשטף, צמוד אחיד, נטול מוך, תג מבריק, לוחית ישר. מתחילים להרגיש טוב - בדקו את הכיסים. כפפות, מחברת, מפתחות חפתים נוספים חייבים להיות שם. גע בהם, וודא. אני מסיים את המשימה שהוריתי לעצמי לבצע. אני בטוח. ההצגה מתחילה.

"זה המקצוע שבחרת. קבל את זה. התכונן. אין זמן לשטויות."

אמת לא פשוטה

חיוך בטוח במראה והתאמה אחרונה לשיער שלי משלימים את רשימת הבדיקות שלי בבוקר. נותר לעשות דבר אחד לפני שאעבוד לעבודה. אני שונא את זה שאני צריך לעשות את זה. לוקח לי דקה לעשות למרות שזה אמור לקחת 3 שניות מזמני. אני מסתכל על אשתי, עדיין ישן כל כך בשלווה. אני מנשק את מצחה ונפרד ממנה לשלום, מנשק את בני התינוק נזהר שלא להעיר אותו. אני מסתכל בתמונות של התאומים שלי על המגירה שלי, מנשק את אצבעותיי ומניח אותה על פניהם… כאילו הם מרגישים את זה במרחק של 6,000 מייל משם. זו הדרישה שלי. זה חייב להיעשות מדי יום. האמת הלא פשוטה של ​​מה שאני, פירושה שהיום יתכן מאוד, בפעם האחרונה שאני רואה אותם.

כמובן שאני מקווה שזה לא, אבל התקווה לא עוצרת כדורים או רעים. אני כן אוהב אותם יותר מדי כדי להשאיר אותם, אבל אהבה לא מגנה עלי מפני הרעות שאגיע אליהם בריצה לאורך כל היום שלי. כן אני בטוח בקבוצת המיומנויות שלי, באימונים שלי, בניסיון שלי, אבל שוטרים טובים מתים כל יום. זו האמת. אין שום דבר, שום סיבה שאהיה שונה מכל אחד מאותם בחורים. למעשה, רבים מהם היו קצינים טובים בהרבה ממה שאי פעם אהיה. אני שונא להתמודד עם זה כל בוקר, אבל זה אף פעם לא נעלם.

"האמת הלא פשוטה של ​​מה שאני, פירושה שהיום יתכן מאוד, בפעם האחרונה שאני רואה אותם."

רוץ, ברווז, הסתר! לא. לא הבחור הזה.

זה כבר מרגיש שקפצתי כל כך הרבה משוכות לפני שאני נכנס לרכב להתייצב לעבודה. הידיעה ברדיו מדברת על תאונות דרכים, תנועה, פלישת בית בלילה האחרון, הקצין שהיה מעורב בירי מוקדם בבוקר, השוד בחנות המשקאות והמרדף המהיר שנמשך במדינה אחרת. מעניין לאיזה סוג של שטויות מסוכנות אני מכניס את עצמי היום. נזכרתי שאני במדים על ידי מבטים במראות הרכב, האטת התנועה סביבי ומבטים של נהגים כשאני חולף על פניהם. אף פעם לא נכשל, זה אותו דבר בכל בוקר. יש נהגים שמנופפים, בעיקר מהדור הישן. אנשים מתקופה בה שוטרים נתפסו כעוזרים. יש שממש מסתכלים עלי כאילו אני חלאת האדמה. אחרים מתעלמים ממני ביחד. אני זוכר מתי התחלתי לראשונה,ילדים היו רוצים לרוב ללחוץ את ידי והרימו אלי מבט במדים ביראה כאילו הייתי גיבור על. זה היה לפני 15 שנה. בימינו הורים לעתים קרובות אומרים לילדים, "שב יפה או שאגיד לשוטר שיביא אותך." הילדים המסכנים האלה גדלים וחושבים שהמשטרה היא שתביא אותך כשאתה לא מקשיב. המציאות היא שהמשטרה היא אלה שמכניסים אותם למצבים הכי לא מציאותיים, מתפשרים ומסוכנים, רק כדי להישפט בגלל תגובה פחות אנושית על מצבים אלה. לדוגמא, כאשר אש נשק מתפרצת במקום ציבורי, קצין שמסתתר הוא פחדן. למה? כי הציבור מצפה ממנו להיות אמיץ ולהתמודד עם האיום. למרות שהמסתור יהיה התגובה הטבעית של כל בן אדם שלא רצה לירות בו. אם הוא אמיץ, ורץ לאיום אך נכשל, הוא 'טיפש וזקוק להכשרה נוספת. למה? כי הציבור מצפה ממנו להיות חכם יותר מבחינה טקטית מהפושעים. אם הוא חכם יותר מבחינה טקטית ומוריד את האיום, הוא נבחן. למה? כי הציבור מצפה ממנו שיעשה משהו אחר ממה שהוא עשה. ההתמקדות תהיה בטעויות שלו, ולא באופי המוצלח של מעשיו. כשכל אדם רגיל היה בורח ממצב כדי להציל את חייו, הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר בלי לחשוב פעמיים על זה. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?למה? כי הציבור מצפה ממנו להיות חכם יותר מבחינה טקטית מהפושעים. אם הוא חכם יותר מבחינה טקטית ומוריד את האיום, הוא נבחן. למה? כי הציבור מצפה ממנו שיעשה משהו אחר ממה שהוא עשה. ההתמקדות תהיה בטעויות שלו, ולא באופי המוצלח של מעשיו. כשכל אדם רגיל היה בורח ממצב כדי להציל את חייו, הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר מבלי לחשוב עליו פעמיים. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?למה? כי הציבור מצפה ממנו להיות חכם יותר מבחינה טקטית מהפושעים. אם הוא חכם יותר מבחינה טקטית ומוריד את האיום, הוא נבחן. למה? כי הציבור מצפה ממנו שיעשה משהו אחר ממה שהוא עשה. ההתמקדות תהיה בטעויות שלו, ולא באופי המוצלח של מעשיו. כשכל אדם רגיל היה בורח ממצב כדי להציל את חייו, הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר מבלי לחשוב עליו פעמיים. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?אתה עדיין טועה?אתה עדיין טועה?אם הוא חכם יותר מבחינה טקטית ומוריד את האיום, הוא נבחן. למה? כי הציבור מצפה ממנו שיעשה משהו אחר ממה שהוא עשה. ההתמקדות תהיה בטעויות שלו, ולא באופי המוצלח של מעשיו. כשכל אדם רגיל היה בורח ממצב כדי להציל את חייו, הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר מבלי לחשוב עליו פעמיים. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?אם הוא חכם יותר מבחינה טקטית ומוריד את האיום, הוא נבחן. למה? כי הציבור מצפה ממנו שיעשה משהו אחר ממה שהוא עשה. ההתמקדות תהיה בטעויות שלו, ולא באופי המוצלח של מעשיו. כאשר כל אדם רגיל היה בורח ממצב כדי להציל את חייו, הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר מבלי לחשוב עליו פעמיים. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?למה? כי הציבור מצפה ממנו שיעשה משהו אחר ממה שהוא עשה. ההתמקדות תהיה בטעויות שלו, ולא באופי המוצלח של מעשיו. כשכל אדם רגיל היה בורח ממצב כדי להציל את חייו, הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר מבלי לחשוב עליו פעמיים. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?למה? כי הציבור מצפה ממנו שיעשה משהו אחר ממה שהוא עשה. ההתמקדות תהיה בטעויות שלו, ולא באופי המוצלח של מעשיו. כשכל אדם רגיל היה בורח ממצב כדי להציל את חייו, הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר בלי לחשוב פעמיים על זה. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד טועים בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר מבלי לחשוב עליו פעמיים. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?הציבור מצלב את אלה שעושים את ההפך. אלה שנמצאים ברצון בסכנה. אלה שאין להם אפשרות לברוח. אלו שמקבלים הם לעולם לא יראו יום אחר מבלי לחשוב עליו פעמיים. אלה שלא זוכים לבחור כמו הציבור הרחב. מי ירצה עבודה שתמיד אתה טועה בביצועים שלך, וגם כשאתה צודק, אתה עדיין טועה?

האנשים הלא כל כך מושלמים

כקצין משטרה בקריירה, לעתים קרובות אני תוהה היכן התפיסה של מה אני עושה למחייתי הלכה דרומה לציבור. כן אני מבין שיש הרבה תפוחים רעים שאולי השפיעו על דעת הקהל, אבל עדיין יש הרבה דברים טובים יותר המתרחשים מדי יום בגלל מה שעושים קצינים. לספורטאים מקצועיים יש תפוחים רעים, אך הציבור כמעט אף פעם לא מתנער מכל הארגון או הליגה בגלל פעולות של ספורטאי אחד. כולם עושים טעויות. זו נקודה נעימה ברחבי העולם. זה פשוט נראה גרוע יותר אם שוטרים עושים את הטעויות. אולי זה התקשורת, או אולי המגמה לרצות לראות אנשים נכשלים באופן כללי. אני לא בטוח מה זה. מה שאני כן יודע זה, שוטרים הם אנשים. הם אבות, אמהות, אחים ואחיות, יש להם הורים, חברים,מעולם לא היו מושלמים מלכתחילה ולא ישאירו את האדמה מושלמת יותר מאשר כשנולדו. בעיניי, כמו כולם.

מה שמבדיל אותנו, זה הדברים שאנחנו נכנעים אליהם בכוונה מדי יום. הקבלה שמות במילוי החובה מגיע עם הטריטוריה. הידיעה שנשפט על ידי כל מה שאנחנו עושים או לא עושים. התחושה שאף אחד לא מכבד את מה שאתה עושה עד שהוא באמת צריך אותך. הציפייה שאנחנו צריכים לדעת טוב יותר מכל אחד אחר. לעבוד בנסיבות בלתי סבירות ולהיות האדם הסביר לתקן זאת. לקוות שכל שיחה שאתה מיועד אליה לא תהיה האחרונה שלך. נוסף על הכל, לעשות זאת תמורת משכורת כאילו אתה עובד בעבודה רגילה. להופיע בשלמות כמו לסכן את חייך מדי יום שווה כ- 50,000 $ בשנה בממוצע בלבד. להתמודד עם כמה מהאנשים המרושעים והמסוכנים ביותר במדינה, כך שאחרים לא צריכים. זה מה שעושה אותנו שונים.

"מה עושה אותנו שונה? למה אנחנו מכניסים את עצמנו כל יום."

הנדיר דיבר על חלק

לאחר שנחשפת למראות הנוראיים ביותר שאתה יכול לדמיין כשוטר; אונס, מעשי רצח, תאונות קשות, גופות בכל גיל, הרוע באנשים המבצעים מעשים אלה, מה קורה לקצינים בסוף המשמרת? זה נגמר נכון? שרדנו יום אחר. זה לא נגמר. זה משחזר את עצמו בראש שלך בלי סוף כשאתה תוהה למה? האם עשיתי הכל נכון? יכולתי לעשות את זה אחרת? מה אם הקורבנות היו יקיריי? זה אף פעם לא נגמר, רק מושהה ומחכה שתחזור.

אני פורש מלהיות שוטר ומטרה ציבורית בסוף כל יום, להיות שוב בעל ואב. צפוי להיות הטוב משניהם אחרי יום בוגדני ארוך. מן האדם הרגיל שנחשף לדברים כאלה ניתן היה לקחת הפסקה, לראות יועץ או לזחול באופן מובן לפינה ולהתקלקל. אני חוזר לחזור איפה שעזבתי הבוקר. אני מנשק את אשתי שלום, אוסף את בני התינוק ומחזיק אותו כמו בפעם הראשונה, וקורא לתאומים שלי פשוט לומר שאבא אוהב את שניכם. אני מקפיד שלא אקח את הרגעים האלה כמובנים מאליהם, הם פשוטו כמשמעו שעות שיש לי בזמן שאני מותשת פיזית ונפשית, לתת את כל מה שנשאר לי מעצמי. זה יכול להיות הזיכרונות האחרונים שיש להם ממני, כי מחר, בזמן שהם ישנים, אני אקום בחושך ואתחיל את התהליך מחדש.אלה הפעמים שאנחנו לא שומעים עליהם ברדיו, הדברים שאנחנו לא רואים בחדשות. מלנכוליה מתוקה, נקודת אור במאבק היומיומי של להיות שוטר.